מטאפורות

עינת טורס

אחרי שהכל חולק לארגזים

מה שלי, מה שלך

מה אני לוקחת ולעולם לא ישוב

ויש פה עדיין ארגז פתוח

לדברים שכבר לא חשוב.

הארונות התרוקנו מחפצים ונוכחות

הזכרונות מתאדים לאיטם

את החיבה החליפה סלידה

רצון לא לראות אותך יותר לעולם.

יש פה ריקנות כזו באוויר

כמו שהיתה כאן פעם, לפניי

חיים נשאבו ברגע

אז מה זה בעצם אומר עליי.

ואתה תמשיך לאכול את הרגשות שלך

בתוך קרטון פיצה ועטיפות של גלידות.

ואני אסגור את הארגז האחרון

ואכבה אחריי את כל האורות.

ג'ני מתפשטת

DSC_0373

דווקא הסיפור על איך שאני וג'ני נפגשנו, הוא סיפור די מצחיק.

בעצם, אני לא בטוח שהוא מצחיק, אבל יכול להיות שהוא יצחיק אתכם, בתור אנשים פשוטים שלא ממש מבינים מה זאת אהבה אמיתית. אני רואה אתכם, מסתובבים לכם ברחוב עם הבחורה שלכם, מנשקים לה את הצוואר מלמעלה עד למטה ואחר כך מגיעים איתה הביתה ומנשקים לה עוד כל מיני איברים מטופשים. אומרים לה "אני אוהב אותך" כאילו שזה איזה פתגם, וכאילו שזה באמת מוכיח משהו.
אתם מבינים, ג'ני היא משהו מיוחד. אני לא צריך שהיא תגיד לי שהיא אוהבת אותי בשביל להאמין. אני פשוט יודע את זה, סתם ככה, לבד.

אני וג'ני נפגשנו במועדון חשפנות. ישבתי מתחת לרגליים הארוכות שלה וסיימתי את הסיגריה תוך כדי שאני מתבונן טוב טוב בכל תנועה שהיא עושה, ובאומנות הטמונה בתנועות הגוף המתפתלות שלה. עוד באותו הערב היא הייתה אצלי בדירה, ותוך כדי האקט לחשה לי כל הזמן באוזן שהיא לא הולכת הביתה עם כל אחד. אחרי שגמרנו ישבנו ודיברנו שעות על מהות החיים. יותר נכון, היא דיברה, ואני הקשבתי.
היא הסבירה לי למה היא חשפנית, למה היא אוהבת את העבודה, למה היא לא מרגישה מושפלת להתפשט לפני חבורה של גברים חרמנים ששורקים ודוחפים לה שקלים בחור של התחת. היא סיפרה לי על ההורים שלה, ועל אימא שלה שגם הייתה חשפנית, ועל איך שזה מסורת אצלם במשפחה. ואני רק הנהנתי עם הראש והסתכלתי מדי פעם על השדיים שלה, מנסה לגלות אם הם אמיתיים.

אני וג'ני ביחד כבר שנה, ואני אוהב אותה. החברים שלי צוחקים עליי. הם אומרים שהיא מזדיינת עם כולם, שהיא חשפנית, שהיא לא אוהבת אותי ושהיא מתייחסת אליי כמו אל חרא.
עודד תמיד אומר שהיא רוסיה מטומטמת למרות שהיא בכלל ברזילאית, ושרמן תמיד אומר לי שכל העיר רואה אותה ערומה ושזה סתם מלוכלך. ״שכב איתה כמה שאתה רוצה, אבל אחי, בכאלה לא מתאהבים״.
אבל אני אוהב אותה. כשהיא עובדת בלילות אני שוכב במיטה ומדמיין שהיא מתכרבלת בין זרועותיי. למרות שהיא לא אוהבת להתכרבל והיא תמיד מתהפכת לצד שלה ונרדמת. כשאני מנסה לחבק אותה ברחוב היא בדרך כלל מזיזה לי את היד, וכששאלתי אותה למה היא התחילה לדבר על איך שאנחנו לא צריכים להוכיח לאף אחד שאנחנו מאוהבים, אנחנו יודעים שכן גם בלי. "זה לא מנומס לשלוח ידיים באמצע הרחוב" היא תמיד אומרת לי. אבל גברים שולחים לה ידיים בעבודה כל הזמן, והיא לא אומרת להם כלום.
אני חושב לפעמים מה אם ג'ני הייתה מפסיקה להתפשט, הייתה מתחתנת איתי, היינו מביאים לעולם ילד ואולי גם ילדה, היא הייתה מבשלת כל מיני ארוחות טעימות וריחניות, ולובשת שמלה ארוכה עם משבצות ומסדרת את השיער בצמה ארוכה, כמו שאני אוהב. ופעם אחת, כשסיפרתי לה על זה, היא צחקה ואמרה לי לשכוח מזה כי היא לא רוצה ילדים והיא לא רוצה טבעת. אבל לפעמים, כשאני שוכב ככה לבד במיטה ומסתכל על הגב שלה ושומע את נשימותיה הקצובות, אני חושב לעצמי שיום אחד היא בטוח תרצה.
אולי זאת אהבה אמיתית, אני כבר לא יודע. אף פעם לא אהבתי מישהי, וג'ני מיוחדת, גם אם לא רואים את זה על ההתחלה. היא תמיד מריחה טוב, והיא מצליחה לשאוף את העשן של הסיגריה רק כאילו היא מכניסה אותו לריאות בלי להכניס באמת, והיא יודעת לשלוף את התחתונים בלי לקרוע אותם, והיא הכי מאושרת בעולם כשקונים לה את הדברים הכי קטנים, היא מתלהבת כמו ילדה קטנה ונותנת לי נשיקה רטובה על הלחי והעיניים שלה רומזות לי כמה שהיא אוהבת.
כי יש אנשים שקשה להם להגיד.
ג'ני עזבה אותי ביום חורף קר כשהיא הגיעה מהעבודה ולבשה גופיה לבנה בלי חזיה, שבגלל הגשם הייתה גם שקופה, והפטמות שלה הזדקרו בגלל שהיה לה קר, אבל כששאלתי אם היא רוצה סוודר היא רק התעצבנה ואמרה שלא קר לה ושאני אעזוב אותה בשקט. הסתכלתי עליה ובמעין דחף לא ברור שאלתי אותה אם היא אוהבת אותי. אולי זה היה בגלל הדברים שעודד אמר לי, ואולי בגלל שרציתי לשמוע את זה ממנה פעם אחת, אפילו אם זה טיפשי, ואפילו אם אני לא צריך שהיא תגיד את זה בשביל להאמין, ואפילו אם אלה סתם מילים שכולם אומרים כל הזמן בלי להתכוון. היא יכלה להגיד לי שכן, אפילו בלי להתכוון, ולזייף את זה בדיוק כמו שהיא מזייפת את כל האורגזמות שלה. היא יכלה להגיד לי שכן אפילו אם לא, ואז לשבת ולאכול מהמרק החם שהכנתי לה, וללבוש את הסוודר שקניתי לה, ואז לשכב על הספה ולתת לי לעשות לה מסאז' ברגליים כמו שהיא אוהבת. אבל במקום זה היא אמרה לי שהבעלים של מועדון החשפנות מעביר אותה למועדון חדש בחיפה, ושהיא הולכת לגור במוטל שהבעלים מארגן שם לכל החשפניות שאין להן איפה לגור. "אבל יש לך איפה לגור", אמרתי לה. והבטחתי שאני אסיע אותה לחיפה כל ערב ואאסוף אותה כל בוקר. אבל היא אמרה שלא, בקול המתחנחן והרך שלא ידעתי שיש לה, ואמרה שהיא חושבת שהיא תעבור לגור בחיפה כי יהיה לה יותר נוח. היא נשקה לי נשיקה רטובה על הלחי. "אני מטורפת עלייך". ואז היא הלכה, סתם ככה, כאילו כלום לא קרה.
אני כבר לא הולך עם החבר'ה למועדוני חשפנות, כי אני לא חושב שיש עוד ג'ני כזאת עם רגליים ארוכות וטריק של התחתונים. אבל פעם אחת, בדרך לעבודה, ראיתי אותה בצד השני של הרחוב, הולכת עם איזה סוודר חדש, מחזיקה לאיזה בחור גבוה ומעונב את היד, וכשהוא ניסה לחבק אותה- היא לא נתנה לו.

שגרה

cropped-leeves.jpg

השעון מצלצל. חמש וחצי. הצלצול קצת נכנס לך לחלום. כשאת מתעוררת, החלום לפעמים נשכח ולפעמים את מצליחה לזכור את מי ראית שם. את לא יודעת מה עדיף – לזכור או לשכוח.

את מקלפת את עצמך מהמזרן. הקימה תמיד קשה, מפתיעה כזו. עוד יום נגמר, עוד יום מתחיל. הימים כבר נראים דומים, וקשה ברגע הראשון להבין איזה יום היום.

מהחלון נושבת רוח קרירה אבל גם לחה. הכביסה של השכנים הקרובים מדי בבניין ממול מתנופפת ברוח והסדין נראה כאילו שבכל רגע יתנתק מהאטב ויעטוף את השיחים מתחתיו.

יוצאת החוצה, לרחוב השקט והריק, כמה רגעים לפני שהעיר מתעוררת. על הספסלים שוכבים חסרי בית מכוסים בשמיכות, והשמש עדיין לא עלתה. לרגע אפשר לדמיין שעדיין חורף, או לפחות סתיו, כשעדיין חיית בחוסר ידיעה, כשהכול היה עדיין טוב.

כשאת רצה, את חושבת על דברים שאת לא מרשה לעצמך לחשוב עליהם בדרך כלל. דמיונך מפליג לשנים אחרות, לרגעים אחרים. את נזכרת באנשים שכבר מזמן שכחת. את חושבת על מקומות שביקרת בהם. פתאום פארק הירקון הופך לסנטרל פארק, הטיילת הופכת למדרכות פראג, הים מזכיר לך את ברזיל.

באוזניות ערן צור שר ״פתאום נהיה קיץ, אני לבד מתחת שמיכה״ אבל את מתעקשת לשכנע את עצמך שעדיין חורף. קצת קשה עכשיו, כי השמש עלתה ופתאום חם. החולצה כבר לחה, הנשימה כבדה. הלוואי והיה חורף עכשיו. הלוואי והיה אפשר לשים את השמיכה מעל הראש של שניכם ולחזור אחורה בזמן. היית מחבקת כדי להתחמם, כדי להירדם.

בדרך את רואה אנשים שאת מזהה, הם מניפים לך לשלום ואת מנידה ראשך בחזרה. המסלול כבר הופך להיות מוכר מדי. את חושבת לעצמך שמחר, מחרתיים או בשבוע הבא תעשי את כל הדברים שהבטחת לעצמך, אבל בינתיים הימים עוברים, החום כבד וההבטחות נמסות. טפסי הרשמה לאוניברסיטאות בחו״ל שמורים לך במחשב, וגם פרטים על טיול ארוך שחשבת לנסוע אליו. הכול מונח שם בסימניות, שלא תשכחי להחליט מתישהו. את תוהה אם בריחה היא באמת הפתרון, ומנסה לחשוב מה את באמת רוצה. כמה קל זה לא להחליט. בינתיים הנעליים מכות באספלט ואת מגבירה את הקצב. בינתיים תברחי פה, במסלול המוכר שלך.

את מסתובבת לחזור, הריצה תסתיים בקרוב. את עייפה, אבל לא בגלל הרגליים אלא בגלל הראש. הוא חושב יותר מדי והמחשבות מעייפות את הגוף. הרגע הכי טוב והכי רע ביום הוא הבוקר הזה, כשאת מגיעה בחזרה הביתה. היום עדיין בתחילתו ואת עדיין חופשיה לעשות מה שתרצי, אבל הרחוב שלך כבר התעורר, בחוץ מסתובבים כמה משכימי קום, מכוניות נוסעות, עובדי העירייה מזיזים את הפחים. כבר אין לך שקט לחשוב, כבר אי אפשר לדמיין שחורף ושהכול בסדר. השמש יצאה וחם לך, והחום חונק אותך מבפנים כשאת מבינה שהיום בעצם כבר התחיל, ושהוא זהה ליום שלפניו.

בבית את כבר שוכחת. פועלי הבניין מדברים ביניהם ליד חלון אחד, ובחלון השני דירתם החשוכה של השכנים. את בוהה פנימה, הם עדיין לא התעוררו ועדיין חיים את האתמול. הרוח כבר שקטה והסדין שלהם נשאר תלוי שם על החבל, כמעט ללא ניע. הוא כבר לא ייפול ולא יעטוף שום דבר.

>> פתאום נהיה קיץ (ערן צור)

// עינת טורס

אהבה: סיפור מלחמה

photo 1

"תרקוד היא אמרה לי…" שמעתי את קולו של שלמה שבקע מתוך מכשיר הרדיו הישן ונזכרתי בפעם ההיא שראיתי אותו בחוף הים ולא האמנתי שאפילו לשם הוא בא עם ג'ינס.
תרקוד היא אמרה לי. תרקוד. אבל אני לא רוקד, אפילו לא במסיבות, אפילו לא בחתונות. יכול להיות שזו טראומת ילדות מכיתה ו' כשהייתי דורך לכל הבנות על כפות הרגליים ובסופו של דבר אף אחת לא רצתה לרקוד איתי.
יכול להיות שזה גם בגלל יערה, בגלל הריקוד האחרון שלנו יחד אחרי שהצליחה לשכנע אותי, רגע וחצי לפני שהיא נסעה ללונדון ולא חזרה לעולם. היא בטח שם עכשיו – רוקדת עם מישהו אחר.
נולדתי בתל אביב בחורף של 73'. ממש כמו בשיר. אמא שלי קראה לי יהונתן, על שם חייל שנהרג באותה המלחמה ולמד איתה בבית הספר.
אבא שלי היה ממש נגד העניין ואמר שזה מזל רע לקרוא לילד על שם מישהו שמת, אבל אמא ניצחה בויכוח הזה ואמרה שאני מסמל את הקץ לחיילים הרוגים ואת ההידברות לקראת השלום. בינתיים הספקתי לשרת בצבא, אפילו בדובדבן, ואני עדיין בחיים. לפחות בינתיים.
יהונתן זה באמת שם יפה, אבל כולם קוראים לי יונתן. לפעמים אפילו יוני. בהתחלה עוד הייתי מתקן אותם אבל בשלב מסוים ויתרתי והשלמתי עם העובדה שאני יונתן. יהונתן הוא סתם בחור שנהרג במלחמת יום הכיפורים ואני כמעט בטוח שאמא שלי הייתה מאוהבת בו כי פעם מצאתי תמונה של שניהם מוחבאת עמוק בתוך מגירת התחתונים שלה.
בתור ילד תל אביבי ממוצע שגר ברחוב קטן וצדדי ליד בן יהודה, אהבתי יותר מהכול להשעין את הראש שלי על אדן החלון בחדר ולהסתכל לתוך הדירות בבניין ממול. דרך החלון הבחנתי בדיירים שהתחלפו לעתים די קרובות, ובבניין שהלך והצהיב. פעם נכנסה לאחת הדירות משפחה עם כלב ענק, ופעם זוג צעיר שרב המון ונראה לי שבסוף הם התגרשו, אחר כך גרו שם זוג זקנים – ואותם החליפה משפחה די סטנדרטית שהזכירה לי נורא את המשפחה שלי, עם ילדה יפה שנראתה בדיוק בגיל שלי.
ליערה היה שיער חום בהיר שהחליק על גבה התחתון, עיניים חומות בהירות ועור חלק חלק. נפגשנו במעבר של הגלידות בסופר, היא חיפשה גלידה משפחתית ואני חיפשתי אותה. אני חייב להודות שעברו כמה דקות והיא כבר התחילה להתרחק כשפתאום אזרתי אומץ לא ברור וקראתי לה.
אמרתי לה שאנחנו די שכנים והיא אמרה שהיא יודעת, וחייכה חיוך מבויש שגילה לי שגם היא נהגה להציץ לתוך עולמי דרך חלונות חדרינו המקבילים.
אני ויערה יצאנו בסך הכול חמש פעמים עד שהבנתי שאני אוהב אותה. אולי עוד אהבתי אותה מלפני, אני כבר לא בטוח. לא היה מקום בו רציתי להיות בלעדיה, בלי גופה החם והעוטף, דמיונה האינסופי ועולמה העשיר.
כשגדלנו קצת עברנו לגור יחד בבוגרשוב, והיו לה חלומות גדולים. היא רצתה ללמוד ציור ורישום ואמרה שבארץ אין מספיק אפשרויות. כמעט שלא היינו רבים אף פעם, אבל בכל פעם שרבנו אלו היו מריבות אידיאולוגיות. אני אמרתי שבחיים לא אעזוב את הארץ ואגור בחו"ל והיא קראה לי אטום.
היום, במבט אחורה, אני מבין שיערה הייתה אהבת חיי אבל אני לא הייתי אהבת חייה. אני זוכר את זה בדברים הקטנים, כביכול לא משמעותיים, כמו איך שהיא הייתה מחפשת כל הזמן את הפרטיות שלה, נלחצת מכל שינוי קטן שרציתי לעשות, מכל שיחה שניסיתי ליזום על העתיד. גם כשהייתי אומר לה כמה שאני אוהב אותה, משהו בה היה מתעקם, כאילו הרגישה אשמה על כך שהיא לא בהכרח מרגישה אותו הדבר.
כשיערה נסעה ללונדון רציתי לנסוע איתה, אבל היא לא רצתה שאני אבוא. היא הבטיחה שכאשר היא תנחת בארץ בפסח היא תתקשר, אבל מהרגע שהיא נכנסה לשערי הבדיקה הביטחונית בנתב"ג וזרקה לעברי נשיקה באוויר, הבנתי שהיא כבר לא תתקשר יותר לעולם.
בלילה שלפני רקדנו. היא חיבקה אותי חזק ואמרה לי שאני גיבור. אבל אני לא גיבור. קראו לי על שם ילד שמת במלחמה, ויכול להיות שגם הוא לא היה גיבור.
"יהונתן", היא קראה לי, היחידה שאמרה את זה נכון, כאילו שהיא באמת מתכוונת, כאילו שהיא באמת מבינה את המשמעות. "תרקוד, תרקוד בשבילי. תרקוד כאילו אף אחד לא רואה אותך, תרקוד עד שהלילה ייגמר, תרקוד כי מחר אני נוסעת."
היא הבטיחה שתתקשר באפריל. הבטיחה ולא התקשרה.
עברו כבר עשר שנים מאז, ואני אורז תיק גדול. אני לא נוסע ללונדון, אלא למילואים, ואיכשהו נזכרתי עכשיו ביערה, זו שאהבתי ושאהבה לחלום חלומות.
פעם אמא אמרה שאני אהיה הילד שישים קץ לכל המלחמות.

// עינת טורס

מיטלס

Meatless-Monday

לא מזמן התקיים מרוץ מיטלס מאנדיי בדיזנגוף סנטר. לא השתתפתי – לא בגלל הריצה, לא בגלל המיטלס, אלא בגלל הסנטר. אני בקושי מצליחה למצוא את עצמי שם בהליכה, אז בריצה? קריפי.

הרבה תל אביביים אחרים כן השתתפו בו, ונתנו במה לטרנד הצמחונות/טבעונות שכבר תפס תאוצה מזמן, ואפשר אפילו לקבוע שהוא לא טרנד אלא דרך חיים חדשה. אמנם בתל אביב זה בולט יותר ממקומות אחרים, אבל כמו כל דבר אחר: תל אביב התחילו, האחרים ימשיכו.
לכן ראיתי לנכון לפרסם את פוסט הצמחונות שלי דווקא עכשיו, יום שני, ואם אתם מאלה – אז יום שני ללא בשר. הפוסט הזה הוא לא הטפה. אני לא אגיד לכם כמה החיים בלי בשר טובים ונפלאים, לא אנסה לשכנע אתכם להפסיק לאכול בשר לטובת היקום, הסביבה, בעלי החיים ובריאותכם. אני לא בעד הטפות.
ובכל זאת, לאחרונה אני נשאלת על ידי אוכלי בשר שמשהו מתחיל לקנן בהם – איך הצלחתי להפסיק לאכול בשר, בתור מי שאכלה בעלי חיים כמעט מכל הסוגים עד גיל 28.
אז ככה: בעיקרון עברתי שטיפת מוח. אבל במקרה הזה, לא איכפת לי שעברתי אותה. כלומר, עברתי אותה במודע. זה לא ששכנעו אותי להתחיל להאמין במשהו שלא האמנתי בו – כי תמיד רציתי להפסיק לאכול בשר, זה פשוט היה נראה לי בלתי אפשרי. ואז קראתי כמה ספרים, ראיתי כמה סרטים – והופה, בשר מגעיל אותי. ממש. פיזית. לא יכולה לנגוע בו. לא יכולה לאכול דברים שנגעו בו.
לא עברתי היפנוזה, לא חוויתי מפגש טראומטי עם קצב. פשוט הפסקתי לאהוב בשר.

אז הנה, בכמה נקודות מתומצתות, ההסבר על כיצד מפסיקים לאכול בשר (למי שמעוניין בלבד):

אוהבים חיות. קשה להפסיק לאכול בשר מסיבה הומאנית אם לא אוהבים חיות. וזה שיש לכם כלב או חתול זה לא מספיק. אתם צריכים באמת להאמין שאין חיות נחותות מאחרות. שהפרה לא פחות שווה מהכלב שלכם. שתרנגול לא פחות ראוי לחיים מחתול. מאז ומתמיד מאוד אהבתי חיות משק (אני שונאת פינות ליטוף כי זה מציק לחיות) ולכן תמיד איפשהו הרגשתי קצת צבועה שאני אוהבת אותן, ואז אוכלת אותן.

ספר. הכול התחיל עם הספר של ג'ונתן ספרן פויר, "לאכול בעלי חיים". לפני כמה שנים כשהספר יצא לאור הוא היה מאוד מדובר, אז החלטתי לקנות אותו מתוך סקרנות. קראתי בערך 30 עמודים ואז הנחתי אותו בצד – לחודשיים. כעבור חודשיים חזרתי אליו וקראתי עוד 30 עמודים. לקח לי בערך שנה וחצי לסיים את הספר, כי פשוט לא יכולתי לקרוא אותו בבת-אחת. בקצרה, הספר מדבר על תעשיית הבשר, הדגים, החלב והביצים בארצות הברית. ספרן פויר הסתובב במשקים, דירים, משחטות, בריכות דגים ועוד ברחבי ארצות הברית ותיעד את מה שהוא ראה, כולל ראיונות עם עובדים ומנהלים של המקומות האלה. חוויית הקריאה לא פשוטה, אבל מדובר בספר חובה למי שמתעניין בצמחונות/טבעונות.

הרצאה. אז נכון, הוא השווה אוכלי בשר לנאצים ואת תעשיית הבשר לשואה, אבל אם שמים רגע את הקיצוניות בצד, יש לו גם כמה פניני חוכמה. אי אפשר לקחת מגרי יורופסקי את יכולת השכנוע שלו, את הידע העצום ואת הכריזמה והתשוקה שלו לנושא כשהוא עומד על במה או מול מצלמה ומרצה. ההרצאה של יורופסקי, אותה ראיתי פעם אחת ביוטיוב (עם כמה עצימות עיניים באמצע) ופעם אחת בלייב כאשר ביקר בתל אביב, לא יכולה להשאיר אף אחד אדיש. קודם כל, הקטעים המוסרטים מזעזעים ומפעילים את אפקט "שטיפת המוח" שהוזכר קודם. שנית, על חלק מהדברים קשה להתווכח איתו כי הם פשוט נכונים. אם הספק קיים, יורופסקי בהחלט יכול לדחוף אתכם מחוץ לגדר הרפת.

תמונה1
הרגלים. לשנות הרגלים זה קשה, במיוחד בשבילי. אבל בשביל להפסיק לאכול בשר חייבים לעבור איזשהו מהפך, והוא לא חייב להתרחש ביום. הוא יכול להתחיל למשל בהחלטה הסמלית להימנע מאכילת בשר יום אחד בשבוע (שני, או כל יום אחר). במקרה שלי, אחרי שהשלמתי את קריאת הספר של ספרן פויר, החלטתי לצמצם משמעותית את צריכת הבשר. מאכילת בשר יומיומית או כזו שהתרחשה לפחות 3 פעמים בשבוע, עברתי לאכילת בשר בארוחות משפחתיות בסופי שבוע, ולעיתים במסעדות. לאחר מכן הורדתי את צריכת הבשר במסעדות, ופשוט הפסקתי ללכת למסעדות בשר מובהקות – אלא למסעדות שמגישות כל מיני דברים, וכך תמיד יכולתי למצוא חלופה. השלב האחרון והקשה ביותר היה "יציאה מהארון" והצהרה בפומבי, במיוחד מול ההורים שחשבו שיצאתי מדעתי וחזו שאקבל בערך את כל תחלואות העולם. אבל אחרי שעוברים את הקושי הראשוני, פתאום מגלים שגם אם כולם אוכלים עוף בתנור בשבת, לא ייפלו השמיים אם אחד מבני המשפחה יאכל קציצות עדשים או פשטידה. אם אמא שלי התרגלה – כל אמא יכולה (למרות שמדי פעם עיטוש מקרי עדיין יתקבל בתגובה בנוסח: "את כל הזמן חולה כי את לא אוכלת בשר").
אם אתם בעצמכם הורים, כנראה שתצטרכו להמשיך להכין לילדים שלכם שניצלים (כי כפייה על אחרים זו לא הדרך) ולהכין לעצמכם אוכל אחר. נכון שזה לא תמיד נוח, אבל תבשילים צמחוניים הם בדרך כלל פשוטים ביותר להכנה, וגם תורמים לא מעט לבריאות, למשקל ולחילוף החומרים משום שמכילים הרבה ירקות וקטניות. אז בסופו של דבר, הרווחתם.

נמנעים מרגשות אשם. תמיד יהיו כאלה שיגידו לכם – רגע, אבל מה עם הפרות שכלואות בשביל להפיק ביצים? וחלב? וגבינה? מה עם דגים שנלכדים ברשתות? מה עם פירות ים? וגם ירקות נושמים, מתרבים וגדלים. אז לא אשקר, קשה להיפטר מרגשות האשם ותמיד אפשר לעשות יותר. אז אני מנסה גם לצמצם משמעותית את צריכת הדגים שלי בתקווה שזו תיעלם לחלוטין בקרוב (קשה לוותר על סושי), ועברתי לצרוך מוצרי חלב עזים ממשקים אורגניים פרטיים שחקרתי אודותיהם וגיליתי שהם מגדלים את העזים והכבשים שלהם באופן הומאני, ובמקום חלב פרה אני שותה חלב סויה. תמיד יש לאן לשאוף, תמיד יש את מי (עוד) להציל. אבל אני לא מתיימרת להציל את העולם, רק להצליח לחיות עם עצמי.

נמנעים מהעברת ביקורת. אל תהיו האנשים המעצבנים האלה שאף אחד לא רוצה ללכת לאכול איתם כי הם מבאסים לכולם את האוכל. החלטתם להפסיק לאכול בשר? יופי לכם. קחו בחשבון שיש אנשים שאוהבים בשר, שלא רוצים להפסיק, וגם אם הם רוצים – הם כנראה עדיין לא שם. את הדרך הם צריכים לעשות בעצמם. כדאי גם להימנע מהעברת ביקורת עצמית, במקרה ש"חטאתם" ואכלתם בשר בגלל סיבה כלשהי. זה כמו דיאטה, כל יום הוא יום חדש, וכל מה שעשיתם עד עכשיו לא נמחק בגלל ביס אחד. גם לא בגלל שניים.

לא קוראים מחקרים. לכל מחקר יש מחקר מפריך. במקום אחד כתוב שבשר זה דבר לא בריא, חוסם עורקים, גורם למחלות המודרניות. במקום אחר כתוב שבשר מחזק את המערכת החיסונית, מספק ויטמינים הכרחיים לגוף וכן הלאה. אז לא אספר לכם במה אני מאמינה יותר (לא קשה לנחש), אבל אני יכולה לספר שאחרי שהפסקתי לאכול בשר בדיקות הדם שלי הראו שהכול בסדר גמור (קצת חוסר של B12 שלמדתי להשלים ממקומות אחרים). בסופו של דבר מדובר במה אתם בוחרים להאמין.
אם באמת תרצו, אין זו אגדה.

ובפן האומנותי, קליק לצילומים יפים של ילד וחיות החווה שלו כפי שצילמה אמו בכפר כלשהו ברוסיה

// עינת טורס

קצרים

עינת טורס

בועת ברזל
אם לרגע נשים בצד את המלחמה האמיתית, זו שמתרחשת בחוץ – שמורידה טילים וגורמת לאנשים בכל הארץ לרוץ למקלטים, אפשר לדבר על המלחמה המקבילה: זו שמתרחשת ברשת.
אתמול הבחנתי שמישהו פתח פייסבוק למבצע "צוק איתן", ותוך יומיים הוא כבר צבר 30 אלף חברים. איזה כיף לצוק איתן, הוא ממש פופולארי. כי הרי איך אפשר לנהל מבצע צבאי היום בלי שאיזה ילד עם אייפון ינהל לו עמוד פייסבוק? אל העמוד עולים עדכונים שוטפים על המבצע ותוצאותיו (מחבלים שנהרגו), אם כי שמתי לב שאתמול הפסיקו לעדכן אותו. כנראה הילד יושב במקלט איפשהו.
בינתיים בעמודי פייסבוק אחרים הסטטוסים מתלוצצים (וחלקם עושים את זה ממש טוב) על הירידה למקלט, הטילים, ההנהגה, הצבא ואפילו כמה סטטוסים מתוחכמים שהצליחו לקשור בין הקרב שלנו לבין הקרב של נבחרת ברזיל אתמול במונדיאל. במקרה שלהם זה לא נגמר משהו.
אם מסתכלים כמה ימים אחורה, לפני שהצבא נכנס לתמונה במלוא עוצמתו וחיילי המילואים שלו, הייתה פה בעיקר מלחמת אחים. קשה לדעת איפה היא התחילה, אבל אין ספק שהיא גדלה והתעצמה ברשת, וכך גלשה גם לחיים האמיתיים. כי אם בפייסבוק כותבים שמוות לערבים זה ערכים, מדובר בעניין של זמן עד שיפסיקו להכניס ערבים לסופרמרקט. גם ההפך קרה אגב, עם אזרחים ערבים שעושים סלקציה לכל מי שנכנס להם לכפר: יהודים ימינה, ערבים שמאלה. מזכיר לכם משהו?
ובינתיים אני אמורה לעלות פוסט לבלוג, אבל אין לי ממש מה לכתוב. רחשי לבי לא מעניינים אף אחד כרגע, כשבחוץ משתוללות רקטות. רציתי גם לעלות איזשהו פוסט על צמחונות, אבל למי יש כוח להזדהות עם פרות עכשיו. אפילו הסתובבתי קצת עם מצלמה אתמול בערב בניסיון לצלם תמונות מעניינות בזמן האזעקות בתל אביב, אבל מה מעניין בכך שכולם ממשיכים בשלהם? הרצים ממשיכים לרוץ, רוכבי האופניים ממשיכים לרכוב, הכלבים ממשיכים לשחק וכמה אנשים בודדים עומדים מתחת לכיפת הברזל ומחכים שיעבור זעם.
איך אמר החולדאי? אני סומך על התל אביביים שימשיכו לשמור על השגרה שלהם.

ועוד משהו בהקשר זה
אני מכירה כמה תיירים יהודים שגרים בחו"ל והתמזל מזלם להגיע לביקור בארץ דווקא עכשיו. הם חשבו קיץ-ים-בריכה, וקיבלו קיץ-טיל-מקלט. רובם די פרנואידים – לא יוצאים מחדר המלון, מחפשים דרך להקדים טיסות. נהרסה להם החופשה, וכנראה שהחוויות שהם יספרו בבית יגרמו לעולם להמשיך ולחשוב שישראל היא אזור מלחמה.

זיכרונות על שדות
כולם מדברים על מלחמה ואני בכלל מפליגה במחשבות לשדות שהיו המפלט שלי, הבריחה שלי, השקט שלי. השדות שאהבתי לבוא אליהם מתוך העיר, לכמה רגעים של כלום – רק רחשי מטוסים קלים ורשרוש שיח הפסיפלורה שמטפס על הבית. יושבת מול השדות וקוראת עיתון בשבת בבוקר, כשעוד נמנמת. הכלבות ישבו לי על הרגליים, השמש התחילה לעלות אבל לא היה חם, משום מה. הבית היה קטן יותר והשכנים קרובים יותר, אבל גם אנחנו היינו קרובים. ולפעמים בשעת צהרים אחרי שלא עשינו כלום חוץ מלחבק ולדבר, נשענתי על החזה שלך ונרדמתי.
בכל שבוע אני מבטיחה לעצמי שבשבוע הבא אסע לשם וארוץ במסלול שאהבתי, לאורך פסי הרכבת. אעצור לשתות במקום הזה באמצע הדרך שאף פעם לא הבנתי מה הוא, רק קרוואנים וכיור קטן עם מים. אחר כך אמשיך על הכביש לצד המסעדה היפה הזו שפעם אכלנו בה, לרקע הנוף הירוק הזה. אחר כך אחלוף על פני תחנת הדלק ואגיע לשדה אחר, כזה שממשיך ונוזל עד לים. אז, באופוריה שבה הייתי, לא חשבתי שהכול יתהפך ככה.
השדות היפים הם גם מכוערים. הזיכרונות איתך טובים וגם רעים. אבל אני אוהבת את השדות. הם מזכירים לי שפעם הייתי מאושרת איתך, ואז קצת פחות.
אז בזמן האזעקות אני מדמיינת שאני יושבת מול שדה, במקום שפעם היה הבית שלך, ומנסה לשחזר תקופה בה היה לי שקט. אולי זה ישתיק גם את הגעגוע.

תמונה חדשה (22)

חרטות
מכוניות נוסעות במהירות של 150 קמ"ש וצופרות כמו סירנות ביום מלחמה. אני יושב לי באוטו על השוליים וחושב למה היא עזבה.
קצת קר לי לאחרונה מתחת לשמיכה לבד, אז אני יושב וחושב מה כבר עשיתי לה.
מדליק סיגריה ולא טורח לכבות את הגפרור אז הוא שורף לי את האצבע. אני אסבול את הכאב, הוא ממריץ לי את הדם.
מיכל אמרה שאני בכלל לא בן אדם.
והכלב שלי הלך לאיבוד לפני שנתיים אבל אני עדיין שורק לו, אולי הוא יחזור. ומיכל, רק לפני יומיים, ארזה שתי מזוודות ותיק גב שחור.
אומרים שאני שרוט, אומרים שהכול אצלי סתם. אולי נולדתי עם איזו דפיקות, אולי אני טעות, אולי אני בכלל לא קיים.
כולם מאוכזבים ממני, ומיכלי מאוכזבת גם. היא אומרת שאני רואה רק את עצמי, שאני פוגע בכולם.
אני שונא אותך, מיכל. אני שונא אותך לעולם. אני שונא שעזבת, אני שונא שאהבת, אני שונא אותך סתם.
את בטח נמצאת איפשהו ומחייכת, אני לא יודע.
את רחוקה, אני לבד, עוזב ונוגע.
עכשיו קר כאן כי נתתי לך ללכת. אמרת לי להיפתח אלייך, לא נפתחתי, ועכשיו את עוזבת.
אני שונא אותך, אני שונא אותך, אני שונא אותך.
תחזרי אליי.

// עינת טורס

שבת בכרמל

DSC_0411

זה דווקא די נעים לראות שוק סגור.

pilates_view

DSC_0398 DSC_0365 DSC_0415 DSC_0394 DSC_0411 DSC_0392 DSC_0367 DSC_0382

DSC_0381

// עינת טורס

YO girl

רק לפני קצת יותר מחודש הבעתי כאן את הסתייגותי מאפליקציות כדוגמת טינדר, והנה מגיעה לה אפליקציה חדשה אשר שוברת את השיא שקבעו קודמותיה.
שיא של חוסר תקשורת.
האפליקציה החדשה נקראת "YO" וזה גם כל מה שהיא יודעת לעשות. בניגוד לאפליקציות אחרות בתחום זה, לא תוכלו לפתוח כאן צ'ט וגם לא לעשות לייק על תמונות – אלא רק לשלוח את המסר YO למי שחבר שלכם באפליקציה. המסר יישלח בצורת התראת PUSH בצליל חמוד עד מעצבן. כשתפתחו את המסר – תיכנסו לתוך האפליקציה ותוכלו רק לשלוח YO בחזרה. וכך זה ממשיך, עד לחסימה (הדבר השני והאחרון שניתן לעשות באפליקציה הוא לחסום אנשים).

בסוף השבוע האחרון זינקה האפליקציה, שכמה ממפתחיה ויזמיה ישראלים, למקום החמישי בדירוג האפליקציות הפופולאריות של אפל סטור – תוך שהיא עוקפת את האפליקציות של פייסבוק ואינסטגרם. המפתחים לא ציפו לכמות כזו של הורדות, הם מודים שהאפליקציה התחילה בתור סוג של ניסוי חברתי פנימי. לדבריהם, זו לא בהכרח אפליקציית היכרויות – אלא היא יכולה להיות כל מה שרוצים – זו יכולה להיות דרך לשאול אם חבר פנוי להיפגש, דרך להגיד למישהי שאתה חושב עליה, דרך להתחיל עם מישהו, או שזה יכול להיות ה"ערה?" החדש. אפילו הלוגו שלה הוא ריבוע סגול ריק, ייתכן שזו רמיזה לכך שזו אפליקציה חברתית שלא אומרת כלום על כלום, חוץ מאולי משהו על רמת החברתיות שלנו.

אז הורדתי את האפליקציה, יותר נכון – שכנעו אותי להוריד אותה. כרגע יש לי חבר אחד שם. אני, בתור אדם מילולי מאוד, קצת מתקשה להסתפק ב-YO, אז בדרך כלל כשהוא שולח לי YO, אני שולחת לו YO בחזרה, ואז נכנסת להודעות ושולחת לו סמס שמשלים את מה שבאמת רציתי להגיד.
לכאן הגענו? קודם הצטמצמנו ממפגש לשיחת טלפון, והיום אני כבר מתקשה לזכור מה זו שיחת טלפון שמתארכת מעל ל-5 דקות. אם היא מתארכת, אז כנראה שאחד מהצדדים נוהג ברכב או בטיול עם הכלב. ואז הגיעו הסמסים, שאמנם קצת פחות מאפשרים הבעת רגש, אבל מצד שני אפשר לבחון דרכם דברים שקשה להבין משיחת טלפון, כמו תחכום, שנינות ודיסלקציה ("יושנת?").
מהר מאוד "השתדרגו" הסמסים להודעות וואטס-אפ/iMessage/פייסבוק מסנג'ר שהן פשוט סוג של צ'אט דרך מכשיר הטלפון. צ'אט הוא הרבה יותר מהיר מסמס – מהירות התגובה היא העניין, כל מסר שעובר נקרא במיידיות, אפשר לדעת האם ההודעה נפתחה, האם היא נקראה, מתי האדם איתו שוחחתם היה מחובר לאחרונה, יכול להיות שהוא ראה והתעלם? כבר לא "שגר ושכח", אלא "שגר ועקוב" (ורק מי ששפך את לבו בסוג כזה של הודעה, ראה שההודעה נקראה אך לא קיבל מענה – יבין על מה אני מדברת). לא חייבים אפילו לחשוב על מילים, אפשר פשוט לשלוח תמונה שמבטאת את הכול: איפה אתה? תמונה של מיקום. מה אתה עושה? תמונה של אנשים אחרים. איך אתה מרגיש? סלפי.
והנה באה אפליקציה חדשה ומאיימת להפוך את רחשי לבי לא למשפט, לא לתמונה, אלא להברה. פשוט הברה אחת, חסרת משמעות אמיתית. למה לשאול לשלומם של אנשים כשאפשר פשוט לשלוח YO. הרי ה-YO אומר מה שבא לי שהוא יגיד. הוא אומר כבר את הכול, לא?
אז זהו. שלא.
אם האפליקציה אכן תתפוס במחוזותינו, זה רק עניין של זמן עד שה-YO יהפוך לטלפון של הבוקר שאחרי, לסמס של הפרידה, ל-BOOTY CALL של אמצע הלילה, ל"אני אוהב אותך".
פעם קראו לחוסר תקשורת עם הסביבה אוטיזם.

// עינת טורס

דרושה: חירות

DSC_0140

בשבוע שעבר פגשתי שכנה בחדר מדרגות. היא ישראלית, בעלה גרמני, ויש להם שתי בנות בלונדיניות וחמודות. הם הגיעו לארץ מגרמניה לפני שנה. לפני כמה חודשים הבחנתי שהוא ממלצר בפיצרייה השכונתית. לפני כמה שבועות שמעתי אותם רבים. ואז שוב. ושוב (הקירות בדירות תל אביב דקים). ואז בשבוע שעבר נתקלתי בה.

"אנחנו עוזבים בסוף החודש", היא אמרה. "חוזרים לגרמניה".
שאלתי אותה למה, למרות שכבר ידעתי. " קשה פה מדי. אנחנו עובדים כל כך קשה ולא מקבלים חצי מהתמורה שקיבלנו בגרמניה".
היא התחילה לרדת במדרגות ואז הסתובבה אליי. "אני רוצה להישאר, אבל הוא רוצה לחזור. אני מבינה אותו".
***
בישראל עובדים יותר. הישראלי הממוצע עובד 37 שעות בשבוע ואם משכללים את ימי החופשה והמשכורת הממוצעת, ישראל נכללת בין המדינות בהן עובדים הכי קשה בעולם המערבי. בעוד שברוב מדינות ה-OECD ממוצע שעות העבודה ירד בעשור האחרון, בישראל הוא עלה בכ-7 אחוז.
אני ורוב האנשים שאני מכירה כנראה לא נחשבים לאנשים ממוצעים – כי אני עובדת 45 שעות בשבוע. יש לי חברים שאפילו עובדים יותר מכך.
בעיקרון, אדם שמגיע ב-7 בערב הביתה (אחרי הפקקים, חיפושי החניה ושאר המצוקות העירוניות), ורק אז מתחיל את כל הסידורים שלו (ילדים, סופר, כביסה, כלים, הוצאת כלבים, ניקיון, תשלום חשבונות, בדיקות רפואיות וכן הלאה) מה כבר נשאר לו בחיים? שלוש שעות של טלוויזיה/בירה/אוכל/חדר כושר לפני שהוא נרדם?
אז בשביל מה בעצם אנחנו עובדים כל כך קשה? בשביל 3 שעות פנאי בערב? בשביל סוף שבוע של יום וחצי, מתוכם חצי יום אנחנו תקועים בפקקים אנושיים או תחבורתיים?
יש פה הרבה סימני שאלה. הלוואי והיו לי קצת תשובות.
לפני כחודש קראתי כתבה מעניינת במוסף "הארץ" (מצורפת בסוף), המספרת את סיפור הולדתו של "הקיוביקל" הידוע לשמצה, הלא הוא תא העבודה המשרדי. אחת המסקנות של המרואיין המרכזי בכתבה היא שהמעבר המודרני לחללי עבודה פתוחים ושיתופיים כביכול, דווקא לא היה בריא לעובד הממוצע שמעדיף את הפרטיות שלו – גם אם היא תחומה בתוך כמה מטרים מרובעים ומחיצות גבס.
עד לפני כשנתיים לא עבדתי במשרד. עבדתי בעיתון ורוב היום הסתובבתי, ראיינתי, כתבתי, חייתי את החלום. ואתם יודעים מה, גם זה לא היה כל כך חלום – כי לעיתונאי אין באמת חיים. הוא תמיד זמין, תמיד יכולים להתקשר אליו, גם באמצע הלילה, גם לפנות בוקר. על החירות הגיאוגרפית משלמים בשעבוד לטלפון ותיבות דואר אלקטרוני.
ועכשיו אני עובדת בתא המשרדי, וכשאני מחוץ לעבודה לרוב לא מתקשרים אליי. כשאני בחופש, אני יכולה גם לנתק את הטלפון ולאף אחד זה לא יפריע. מדי פעם אני גם מתעסקת בדברים שמעניינים אותי. אבל אני תחומה בין ארבע קירות – עם חלון קטן שנפתח רק עד האמצע.
לקח לי כמה שנים להבין שאין באמת עבודת חלומות, כי כל עבודה היא עבודת חלומות בהתחלה ואז אנחנו מתרגלים. זה קצת כמו מערכת יחסים – הפרפרים נעלמים מתישהו ואז נשארים עם הדבר האמיתי, וצריכים להבין אם באמת יכולים לחיות איתו או לא.
את החלומות צריך להתעקש לחלום בשעות הפנויות שיש לנו בתחילת היום או בסופו, בסופי שבוע, בחופשות וחגים. אז אני משתדלת לרוץ כמעט כל בוקר בשטחים פתוחים בשביל להרגיש שאני נושמת. כותבת, קוראת ומצלמת בשביל להרגיש שאני חושבת. עושה יוגה ומאזינה למוזיקה בשביל להרגיש שאני מתנתקת. מריצה בראש רעיונות, יוזמות, שאיפות, דברים שאני רוצה לעשות, מקומות שאני רוצה להגיע אליהם בחיים.
האם זה עוזר? לא תמיד. כי יש את הימים האלה בהם חוזרים מהתא המשרדי אל התא הביתי, והוא ריק, ופתאום כל התוכניות שהיו – לצאת, לעשות, להפוך את היום הזה למשמעותי יותר – מתפוגגות בתוך העצלות והשעמום. ואז פשוט יושבים ומחכים עד ליום העבודה הבא. יש את הרגעים האלה, שפשוט אין מאיפה לשאוב אנרגיות חדשות.
לפחות מחר כבר יום חמישי.

לכתבה המעניינת – "איך הפך הקיוביקל לנוף של חיינו" (מוסף הארץ, מאי 2014):
http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.2314731

ולשיר של ג'ק ג'ונסון שמתאים לאווירת הפוסט (תאזינו למילים או קראו אותן למטה): 

I hope this old train breaks down / Then I could take a walk around / And, see what there is to see / And time is just a melody / All the people in the street / Walk as fast as their feet can take them / I just roll through town / And though my windows got a view /The frame I'm looking through / Seems to have no concern for now / So for now /
I need this / Old train to breakdown / Oh please just / Let me please breakdown / This engine screams out loud / Centipede gonna crawl westbound / So I don't even make a sound / Cause it's gonna sting me when I leave this town / All the people in the street / That I'll never get to meet / If these tracks don't bend somehow / And I got no time / That I got to get to / Where I don't need to be / So I need this Old train to breakdown… / But you cant stop nothing / If you got no control / Of the thoughts in your mind / That you kept in, you know / You don't know nothing / But you don't need to know / The wisdoms in the trees / Not the glass windows / You cant stop wishing / If you don't let go / But things that you find / And you lose, and you know / You keep on rolling / Put the moment on hold / The frames too bright / So put the blinds down low…

 

// עינת טורס

העין השלישית

DSC_0064

ארבעה פרויקטים מעניינים על צילום

לפני שבוע חזרתי מטיול בניו יורק עם המצלמה שלי. כן, עוד אנשים נכחו בטיול, אבל המצלמה שלי ואני חווינו כמה רגעים באמת מיוחדים. חזרתי ארצה עם המון תמונות, עדשה חדשה (כי אני יודעת לפנק את המצלמה שלי) ואינספור רעיונות לגבי דברים שאני רוצה לצלם גם פה. תל אביב אומנם קטנה מול מנהטן, אבל יש לה פוטנציאל ענק כשזה נוגע לחובבי צילום. בינתיים, עד שהרעיונות יהפכו למציאות, נתקלתי בכמה פרויקטים מעניינים שאנשים אחרים צילמו וברוח זו חשבתי לשתף אותם.

לא רק לחובבי צילום.

(1) ספר מקומי (בהתהוות)

הצלם אילן נחום הגיע מירושלים לתל אביב באמצע שנות ה-80. עם השנים, כך הוא מעיד, הוא התאהב בעיר – באווירה, בתרבות, באנשים, בקצב שלה. בשנתיים האחרונות הוא מסתובב עם המצלמה שלו ומצלם את החיים בעיר: את הבניינים, האנשים, הכלבים, הלילות, הבקרים, הים, הרחובות, הכבישים וכל מיני רגעים קטנים שהצליח לתפוס. בעיקרון מדובר ב״עוד ספר אלבומי״, אבל חלק מהתמונות ממש מעוררות השראה.

הוצאת ספר אלבומי באיכות גבוהה הוא עסק לא זול. לכן כרגע הספר עצמו עדיין בגדר רעיון – או יותר נכון פרויקט בהד-סטארט. נכון לעכשיו, נחום כבר הצליח לגייס כ-31 אלף ש״ח שהם 73 אחוז מהסכום לו הוא זקוק על מנת להוציא לאור את הספר.

אגב, התמונות היפות באמת שנחום צילם לספר הזה דווקא לא מופיעות באתר הד סטארט אלא ברחבי הרשת ובעמוד הפייסבוק שלו.

לפרויקט לחצו כאן

צילום: אילן נחום

צילום: אילן נחום

(2) ספר בינלאומי

הספר Maddie on Things של Theron Humphrey התחיל בכלל מבחור צעיר באיידהו שנמאס לו לחיות את חיי השגרה האפורה ולהרגיש שהוא לא עושה שום דבר משמעותי עם החיים שלו. הוא החליט לעזוב את עבודתו הנוחה ולצאת לרואד-טריפ ברחבי ארצות הברית. הוא לקח איתו את הכלבה שלו, מאדי, אותה אימץ ממכלאה באותו הקיץ, על מנת שתתלווה לחוויה. באחת העצירות בדרך הוא החליט לתעד את הכלבה יחד עם הרכב כתמונה למזכרת מהטיול – ומתוך ניסיון לצלם תמונה ייחודית, הרים את הכלבה והניח אותה על גג הרכב. למרבה הפתעתו, היא פשוט נשארה שם, והוא צילם את התמונה שהפכה בהמשך לתמונת הנושא של הספר. בהמשך הוא ניסה להניח אותה גם על חפצים נוספים – והיא נשארה גם עליהם: על מנורת רחוב, על גלגל משאית, על ערימת חציר ועוד דברים הזויים יותר ופחות. לפתע נוצרה מטרה לטיול. וכך הסתובב האמפרי עם מאדי ברחבי ארצות הברית במשך שנה שלמה וצילם אותה על חפצים. בכל תמונה מתועד המקום בו צולמה, ולפעמים גם סיפור שיש מאחוריה.

נחשפתי לספר הזה לראשונה לפני כשנה כשטיילתי בסן פרנסיסקו. ראיתי אותו בחנות ספרים והוא שעשע אותי כל כך שהתחלתי לדמוע מרוב צחוק. בניו יורק נתקלתי בו שוב, והפעם החלטתי שאני חייבת לרכוש אותו. כי זה לא רק ספר עם תמונות מצחיקות של כלבה ממש חמודה, זה ספר על הגשמת חלומות. וכל בית חייב לפחות ספר אחד כזה.

ולמי שמעדיף מסרים חזותיים, היכנסו לסרטון המתוק הזה שמסביר את הכול

מתוך הספר Maddie on Things

מתוך הספר Maddie on Things

(3) תערוכה

נכנסתי למוזיאון ארץ ישראל בכלל בשביל לראות את תערוכת צילום הטבע הבינלאומית ״טבע עולמי, טבע מקומי״, וכדרך אגב נחשפתי לתערוכה אחרת שמציגה שם עד סוף יולי. התערוכה נקראת ״סוף רידינג״ והיא מציגה את תמונותיה של הצלמת אסתי מידן שבמשך שנתיים הגיעה למתחם וצילמה בתוכו ובסביבתו. היא מתייחסת למתחם רידינג בתור שער הכניסה שלה לתל-אביב מהעיר הקטנה בה היא מתגוררת באזור השרון. חניון רידינג נמצא כ-10 דקות הליכה מהבית שלי ואני חולפת על פניו לא מעט – עם הרכב, בריצה, בטיול עם הכלבה. לכן מה שהדהים אותי בתערוכה הזו הוא כמה שהתמונות חשפו בפניי מחדש את המקום הזה, שחשבתי שאני כל כך מכירה. עוד דבר שהפתיע אותי הוא כמה תמונות מעניינות אפשר להוציא ממתחם אחד שנטוש במשך רוב שעות היום, ואין בו ממש פעילות פרט למכוניות שנכנסות ויוצאות.

התערוכה הזו העניקה לי השראה להסתכל יותר לעומק, גם במקומות שאני חולפת על פניהם מדי יום.

עוד פרטים על התערוכה כאן

צילום: אסתי מידן

צילום: אסתי מידן

(4) כתבה

גרפיטי הוא דבר מרתק בעיניי בהקשר של עבודות צילום. בכלל אומנות רחוב היא דבר שתמיד מעניין לצלם. בניו יורק עשיתי סוג של סיור גרפיטי – לא מודרך אומנם, רק אני נכחתי בו וניווטתי באמצעות המפה של האייפון, אבל מצאתי כל מיני פינות רחוב, גגות בתים וגשרים שבסביבתם פרחה אומנות גרפיטי מדהימה. לכן נהניתי לקרוא את הכתבה הזו, שכתבה חברה שלי, מרב לונדנר, ופורסמה במגזין ״בניין ודיור״, על אומנות הגרפיטי של דרום תל אביב. מרב התלוותה לסיור מודרך שעובר ברחובות פלורנטין וסוקר את עבודות הגרפיטי הבולטות באזור. אני לא ידעתי שזה קיים כאן ברמה כזו. כנראה שהגיע הזמן להדרים לטיול קטן.

לכתבה לחצו כאן

צילום: מרב לונדנר ל״בניין ודיור״

צילום: מרב לונדנר ל״בניין ודיור״

והנה כמה צילומי גרפיטי שלי מניו יורק:

DSC_0133 DSC_0183 DSC_0192 DSC_0185 DSC_0136 DSC_0186 DSC_0071 DSC_0074

// עינת טורס